<h1>יראים סימן ז'</h1>
<h2>דף קי:</h2>
ויש דברים סתומים שאינם דנים אותם כאלו הם מפורשים ואזלינן בתר מחשבתו אלא מטעם שהדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר בסתם ואינם חוששים ואין דרכם לפרש והוי סתום כמפרש, שכל הרוצה לפרש מדבר סתם, הלכך מה שהדבר מתבטל אינו מטעם המחשבה אלא משום שפירוש סתם דבריו כך הוא. וראיה לדבר, שאפילו בברור שחשב לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג ולשון העולם משונה ממחשבת לבבו אין בדברים שבלבו כלום, דאמרינן בנדרים פ"ד [כ"ה א'] ובשבועות פ' שבועות הדיינים מחוייב לישבע על דעת המקום ועל דעת ב"ד, לאו משום דמשתבע אינש אדעתא דנפשיה דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידי' קא משתבע שאפי' עשה כן וברור לנו אינו מועיל כלום אלא לאפוקי מקניא דרבא, וכן כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום שיעבדו את ה' וישמרו תורה ומצוות לאו משום שמא יחשבו בלבם ויקרא מדעתם לע"ז אלוה ולדברים אחרים אלוה ויעזבו התורה ומצוות, שאעפ"י שברור שכן יחשבו מאחר שיוציאו בלשונם ובדבורם סתם של לשונם אינו משמע ע"ז ולא דברים אחרים שאינם תורה ומצות דאין מחשבת וקריאת פיהם קודם שבועתם פוטרם משבועתם ואפילו קראו לעדים ואמרו דעו שעל דעת כן אנו נשבעים. וראיה לך לזה, דהא בשבועות ובנדרים מפרשינן שלא הוצרך משה (לוחות) [לחוות] על דעת המקום אלא משום דע"ז נמי איקרי אלוה ותורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוה. אבל אי לא איקרו אפילו יש הוכחה למחשבתו אינה מבטלת מחשבתו דברי פיו דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו במה שהשביע על דעת המקום ועל דעתו ו[ה]לא היו יכולים להערי' ולעשות (למחשבתם) [כמחשבתם] אלא ש"מ לא מהניא. והיינו כדתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו (קרבין) [קרבן] לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי בביתי להיות נודר בו, אין נשאלין עליהן [נדרים כ' א'] פי' אין צריכין שאלה לפי שחרמו של ים גם הוא נקרא חרם דכתיב [חבקוק א' ט"ו] יגירהו בחרמו, ועצם בהמתו איקרי עצם, והוא לא בדה לשון מעצמו ולא שינה מדרך המדברים, שדרך המדברים לקרות לחרמו של ים חרם, ועצם בהמתו עצם. אבל אם לא היו נקראים אפילו אמר קודם נדרו וחרמו, של ים אני רוצה לומר מאחר שבשעת נדרו לא הזכיר בפיו, אין מחשבתו והזכרתו ראשונה מועלת לבטל נדרו מאחר שנדר באותו ענין שהאוסרים נודרים. וראיה לדבר, שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו [קודם] להין שלא נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן אינו מבטל מעשה בין בגט בין בקדושין בין בדיני ממונות התנאי בטל והמעשה קיים, אעפ"י שברור לנו ומוכיח הדבר שלדעת התנאי דבר מאחר שקדש כדרך המקדשים ושינה מדרך תורת התנאי אין מחשבתו כלום. והיינו דתנן [כתובות ק"י ב'] המוציא שטר חוב על חברו כתוב בבל גובה ממעות בבל אפילו חשב ממעות אחרות אין בכך כלום, מאחר שכל הדברים סתם בבבל מעות בבל הם. והא דאמרינן בכתובות [צ"ז א'] זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זבני. ותנן נמי [נדרים כ"ז ב'] נודרים להרגין ולחרמים (ולדוכסין) [ולמוכסין] שהם של בית מלך אעפ"י שאינם של בית מלך, דאמרינן בגמרא [שם כ"ח א'] בנשבע בשפתיו ומבטל בלבו. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין שני, הנהו פירושם שסתם המוכרים צריכים זוזי המדברים סתם אין דרכם לפרש אם לא איצטריכו למעות יבטל המקח והוי סתמן כפירושן וסתם נאנסים נהרגין וחרמים נודרין סתם וסתמן שלהן הן ולאו בדידיה תליא שלא בלשון העולם וסתם המדברים, והמפרשים גבי אונסים שני התירו משום אונס משתבש. והא דתניא בפ"א [דקידושין] (ו' א') היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה, ר' יוסי אומר דיו ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' יוסי (התם) [הכא] היינו טעמא, שכל דרך המקדשים להזכיר שם האשה (והקדושין) [בהקדושין] ולא הזכיר כל מחשבתם אינה כלום. ואם קבל אב קדושי בתו סתם, ויש לו ארבע בנות ראויות להתקדש על ידו כולן צריכות גט. כללו של דבר כששינה מדרך המדברים והמקדשים, אין מחשבתו מועלת לבטל משמעות דברי פיו דלאו בדידיה תליא מילתא אלא כלשון המדברים. ואם בא אדם לומר שאם שידך ושהה אחר שידוכין חדש, דרך המקדשים לקדש סתם ואינה מקודשת אלא אותה לבדה דבר שאינו הוא, דהא חזינן דלאו הכי הוא. וראיה קצת, דאמר (עולה) [עולא] [קידושין מ"ד ב'] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אפילו מיאון אינה צריכה אע"ג דשידך (עלמא) [אלמא] רגילי' ועבידי אינשי לחזור משידוכם. ומפרשים קדושין בשעת קדושין, הילכך אע"ג דשידך כולן צריכות גט. ולפי (הטעות) [הטעם] שפירשנו אין ללמוד מכל וכל מדברי תלמוד לענין זה ואף לא להשוות המלכיות והמקומות, שהרי לענין המלכות ודרך המדברים תלוי הטעם. ושמעתי, שמעשה היה בטרוייש ברבי יצחק בן הרב ר' יהושע ז"ל, נכדו של הר' מנחם זצ"ל, בבית דינו של רבי יעקב זצ"ל, ששידך בתו קטנה של ר' (מורלמנול גטרא) [מוריל מאינגליטירא] והיו לו ג' בנות קטנות ובשעת קדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת והיו מהם מתירים מטעם שדוכים ולא שמעו להם האוסרים ונתן גט לשלשתן. ולפי טעמא שפירשנו אתי שפיר. והא דאמרינן בהאיש מקדש [מ"ט ב'] ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, ובשעת דזבין לא אמר, ואמר רבא עליה דברים שבלב אינם דברים. ובשלהי שמעתתא [שם נ' א'] אמרינן ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר, אעפ"י [שלא] הזכיר מיתדר נתבטל המקח, השתא חלוקם מטעם שפרשנו, דלמיתדר אין דרך העולם להזכיר וסתמן כפירושם, ולמיסק דרך העולם להזכיר בשעת המקח, הלכך לא חזר המקח [אלא] משום דלא איתדר (אלא) [ולא] משום דלא סליק. והא דתנן במס' תרומות פ"ג המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים התם לאו היינו טעמא שהמחשבה מבטל הדבור אלא משום שהדבור היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא (יצא) [רצה] אבל אם הוציא בפיו מה שרצה ובכונת דבר שרוצה לבטל דבורו במחשבתו, ההוא דבור שלא בטעות לא מיבטל המחשבה אחרי שדבר כדרך המדברים דברים שאינם מתבטלים. ובפסחים בפ' תמיד נשחט [ס"ג א'] מייתינן לה לגבי שוחט לערלים ולמולים שנתכוון להזכיר (בשעור) [בשעת] שחיטה ערלים ומולים ולא הזכיר אלא ערלים דהוי דבור ערלים ולא מולים דבור טעות הלכך לא חייל. והא דאמרינן בערכין בשלהי האומר משקלי עלי אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא, אע"ג דעשויה ואירצי דמשמע (דמחשבת) [דמחשבה] המוכחת מבטלת דבורו וכן במתנה מצריכים ביטול מודעי התם נמי היינו טעמא, שדרך כל הנותנים גט לבטל מודעתם ואם גירש סתם שינה מדרך המגרשים, שלא ביטל מודעא הילכך הוי מודעא מודעא, שסתם מגרשים סתם להיות דעתם על מודעתם כאלו פירשו על דעת מודעא אני עושה. (ואני) [ואיני] רוצה להביא ראיה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, [ד]בחזקת הבתים [מ"ח א'] מפרשים טעמא דסבר מצוה, אך יש עוד להביא ראיה דקימ"ל גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא [גיטין ל"ד] אלמא בתר דבורו אזלינן ולא בתר מחשבתו אפילו מוכחא מילתא. הארכתי בדין דברים שבלב, יען ראיתי חלוקים בדבר ובסברות, כתבתי אני הנראה לי.
